ובו יתבאר, העניין של חוסר המוטיבציה של האדם בחייו, להשיג מטרות כאלו ואחרות. כי לפעמים האדם מציב לעצמו מטרות, או שהאדם יודע ומבין שהוא צריך להשיג מטרות כלשהן. אבל האדם חווה עייפות נפשית / תשישות נפשית / כבדות נפשית וכיו"ב, ואין לו חשק ומוטיבציה להתאמץ כדי להשיג את המטרות שלו.

והשאלה היא, ממה נובעת תחושת העייפות הנפשית של האדם? ולמה יש לאדם חוסר חשק לעשות דברים? וגם כאשר האדם כבר עושה משהו, אז הוא חווה קושי, להתמיד ולהמשיך לעשות את מה שהוא צריך לעשות. והשאלה היא, ממה נובעת חוסר ההתמדה של האדם?

והעניין בפשיטות הוא, כי האדם רוצה להרגיש טוב. והאדם, בתת המודע העמוק ביותר שלו, בכלל לא חושב שיש הבדל בין טוב לבין רע. כי בעומק התת מודע, העמוק ביותר של האדם, שם, האדם בכלל לא אכפת לו משום דבר. ושם, האדם בכלל לא יודע שום דבר מוגדר. ושם, האדם בכלל לא מבדיל בין טוב לבין רע. אלא, שברמות חיצוניות יותר של המודעות של האדם, שם, האדם כן יודע להבדיל בין טוב לבין רע. ושם, יש לאדם רצונות שונים ומטרות שונות. ושם, האדם כן רוצה להרגיש רק טוב וכמה שיותר טוב.

וכאשר יש לאדם רצון להרגיש טוב, פירוש המצב הוא, שהוא חושב שהמציאות כרגע, היא לא מספיק מושלמת כפי מה שהיא. כי אם האדם היה חושב שהמציאות כרגע מושלמת כפי מה שהיא, בשלמות שאין שלמות אחריה, דהיינו, שהיא לא יכולה להיות יותר טובה ממה שהיא, אז ממילא האדם לא היה רוצה באותו הרגע, להרגיש יותר טוב. כי הוא חושב שהמציאות היא הכי טובה שאפשר, ואז אין אפשרות לרצות להרגיש יותר טוב. אבל האדם לא חושב שהמציאות מושלמת כפי מה שהיא, ואז הוא רוצה שהיא תהיה טובה יותר.

ולרצות שהמציאות תהיה טובה יותר, פירושו, שהאדם רוצה לשנות את המציאות, ולגרום לה להיות בצורה אחרת, שונה ממה שהיא ברגע של ההווה. כי לרצות שהמציאות תהיה טובה יותר, פירושו, לרצות לשנות את המציאות.

ולרצות לשנות את המציאות, פירושו, לרצות לגרום למציאות להיות שונה. ולגרום למציאות להיות שונה, פירושו שהאדם צריך להתאמץ כדי לשנות את המציאות. כי האדם רוצה לשנות את המציאות, שתהיה כך או אחרת.

ולשנות את המציאות, פירושו, להרגיש רע. כי ברגע שהאדם מנסה לשנות את המציאות, בפרט כאשר האדם מתאמץ מאוד כדי לשנות את המציאות, הרי שזה בעצם אומר, שהאדם מזדהה עם המחשבה שלו, שאומרת לו, שהמציאות היא לא מספיק טובה, כפי מה שהיא עכשיו.

כי המאמץ נובע מהמחשבה שאומרת שהמציאות היא לא מספיק טובה כרגע. וככל שהאדם מתאמץ יותר לשנות את המציאות, כך הוא יותר מזדהה רגשית, עם המחשבה שלו, שהמציאות היא לא מושלמת כפי מה שהיא כרגע.

ולכן האדם חווה חוסר חשק וחוסר מוטיבציה וחוסר התמדה, להתאמץ כדי להשיג את המטרות שלו. ולמה? כי האדם רוצה להשיג את המטרות שלו, כדי להרגיש, טוב יותר ממה שהוא מרגיש עכשיו. ומאחר שכך, הרצון של האדם להרגיש טוב, מונע ממנו להתאמץ, כדי להרגיש יותר טוב. כי המאמץ של האדם להרגיש יותר טוב, הוא בעצם גורם לאדם להרגיש יותר רע.

ונכון שהאדם מוכן לפעמים להרגיש קצת רע בהווה, כדי להרגיש הרבה יותר טוב והרבה פחות רע בעתיד. אבל אעפ"כ, לא תמיד האדם חושב, שהרע שיהיה לו בעתיד, הוא יהיה הרבה יותר רע, מהרע שיהיה לו מהמאמץ שלו לשנות את המציאות. ולא תמיד האדם חושב, שהמאמץ שלו לשנות את המציאות, והרע שהוא ירגיש בדרך אל המטרה, לא תמיד האדם חושב, שזה שווה את המאמץ.

בפרט שהאדם כבר יודע מראש, שכנראה בכל מקרה, גם כאשר הוא ישיג את מה שהוא רוצה, גם אז הוא לא יהיה מרוצה. כי תמיד, כאשר האדם משיג את מה שהוא רוצה, הוא תמיד מתרגל לזה אחרי זמן כלשהו, והוא שוב פעם לא מרוצה. ולכן האדם מבין, שלא תצמח לו הרבה תועלת מכך שהוא ינסה לשנות את המציאות, ולכן הוא חווה עייפות מהמאבק שלו במציאות.

כי האדם נמצא כל הזמן במאבק במציאות. כי הוא כל הזמן מנסה לשנות המציאות. ואחרי תקופה כלשהי, האדם מתחיל להראות סימני שבירה, של עייפות נפשית / דיכאון עמוק / תשישות נפשית / חוסר חשק / מועקה / דיכאונות / כבדות נפשית ועוד. והתחושות האלו באות לאדם, כשהוא מבין, שהוא תמיד ימשיך את המאבק שלו במציאות. ואז הוא מרגיש שהמציאות חזקה ממנו, ואז הוא מרגיש מושפל, ונכנס לדיכאון וכולי.

והאדם רוצה להרגיש כמה שיותר טוב תמיד. והאדם מנסה לשנות את המציאות, כדי להרגיש כמה שיותר טוב בהווה. כי האדם, אף פעם לא עושה שום דבר, בשביל העתיד, אלא רק בשביל ההווה. והאדם מתאמץ בהווה, כדי להתגבר על המחשבות המטרידות שיש לו בהווה, ממה שהוא חושב שאולי יקרה לו בעתיד. והאדם תמיד מתעסק בלטפל בבעיות שיש לו רק ברגע הזה.

והאדם עושה ברגע הזה, את מה שהוא חושב שיעשה לו הכי טוב ברגע הזה. ואם האדם חושב, שהמאמץ שהוא יתאמץ ברגע הזה, יעשה לו הרבה רע. ואם האדם חושב, שהרע שהוא ירגיש מהמאמץ, הוא יהיה גדול יותר, מהרע שהוא מרגיש, מהפחד שלו ממה שיקרה לו בעתיד, אז האדם חווה חוסר חשק להתאמץ.

כי האדם מעדיף לסבול מהפחד שלו ממה שיקרה לו בעתיד, יותר מאשר מהמאמץ שלו לשנות את העתיד. ובפרט כאשר האדם יודע מראש, שגם אם הוא יצליח לשנות את המציאות, גם אז הוא לא יהיה מרוצה בשלמות, בפרט אז, שיש לאדם עוד יותר חוסר חשק לשנות את המציאות.

ומי שרוצה לצאת מהעצבות ומתחושת הדיכאון שלו, ולהיות בתחושה של מוטיבציה לעשות דברים, עליו להבין היטב את הסיבה שבגללה הוא חווה חוסר חשק לעשות דברים. דהיינו, להבין, שהוא חווה שהמאמץ שלו לעשות את הדבר, גדול מהתועלת שתצמח לו מאותו הדבר.

וככל שהאדם מתאמץ יותר לשנות איזה דבר, כך בעצם הוא מזדהה יותר עם המחשבה שלו, שהמציאות היא לא מספיק טובה כפי מה שהיא. וזה גורם לו להרגיש יותר רע. כי עצם המחשבה שצריך לשנות את המציאות, היא עצמה גורמת לאדם להרגיש רע. והאדם רוצה להרגיש טוב, ולשם כך האדם רוצה לשנות את המציאות. אבל הרצון לשנות את המציאות, הוא מתחזק במאמץ לשנות את המציאות, ואז הוא גורם לאדם להרגיש עוד יותר רע.

והאדם נמצא בפרדוקס. כי כדי להרגיש טוב, לשם כך הוא צריך לחשוב יותר שהמציאות רעה, כדי לאזור כוח לשנות אותה. ואם האדם לא יחשוב שהמציאות מספיק רעה, אז לא יהיה לו כוח לשנות אותה. ואם האדם יחשוב שהיא הרבה רעה, גם אז אין לאדם כוח לשנות אותה. כך שיש כאן פרדוקס.

והפתרון לפרדוקס הוא, על ידי שהאדם מתבונן אל תוך עומק תת המודע שלו, אל המקום שבו הוא לא חווה טוב או רע. כי כל זמן שהאדם נמצא בתוך התודעה של טוב ורע, תמיד יהיה גם רע כלשהו. וזה מה שמייאש את האדם, וגורם לו לחוסר חשק לעשות דברים ולחוסר התמדה ולחוסר מוטיבציה. כי האדם מבין, שלעולם הוא לא יהיה מאושר בשלמות מהמציאות.

והפתרון לזה, הוא על ידי התחברות, אל נקודת המבט, שממנה אין טוב או רע כלשהם. שנקודת המבט הזו, היא גורמת לאדם להירגע, ולהפסיק את המלחמה שלו עם המציאות. כי כאשר אין טוב או רע, הרי שאין מלחמה כלשהי עם המציאות, כי לא צריך לשנות מאומה.

ונחדד: לפעמים אין לאדם חשק לשנות את המציאות, גם בגלל שהוא לא באמת חושב שהמציאות כ"כ רעה. וזה, גם בגלל שבתת המודע של האדם, הוא מבין שהמציאות היא מושלמת כפי מה שהיא תמיד, ושאין בה טוב או רע, ושהיא לא כ"כ רעה, כדי שיהיה צורך כלשהו לשנות אותה.

אלא, שהאדם מבין את זה, בצורה חלקית בלבד. ובצורה חלקית, הוא חושב שהמציאות היא כן רעה. אבל הוא לא מספיק חושב שהיא...