הנחישות והעקשנות של האדם, יש בה גם צדדים חיוביים וגם צדדים פחות חיוביים. מצד אחד, הנחישות של האדם מאפשרת לו להתמיד בדרך להשגת המטרות שלו. הנחישות של האדם מאפשרת לו, להיות חזק גם כאשר קשה לו. הנחישות, מאפשרת לאדם להצליח להשיג כל מיני מטרות, שבלי נחישות הוא לא היה משיג אותן.

מצד שני, הנחישות והעקשנות של האדם, גורמים לו לפעמים גם לסבל. אם לא היה האדם עקשן, אלא היה מוותר על כל דבר, הרי שהוא לא היה יכול להרגיש רע בשום מצב. רע נוצר רק כאשר יש עקשנות, שהאדם מתעקש שיהיה אחרת ממה שיש. כך שלכאורה אולי חוסר עקשנות ונחישות זה הכי טוב?

אלא, שאי אפשר להתקיים ולחיות בלי נחישות ועקשנות כלשהי. כי כדי לחיות, צריך רצון ומטרות והתמדה כדי להשיג את המטרות וכולי. אז מה עושים? באיזו דרך הכי טוב לבחור, של העקשנות או של הוותרנות?

והתשובה היא, שלא צריך לא נחישות ולא חוסר נחישות. כן צריך היגיון בריא שפועל לפי האמת. מצד אחד, זה בסדר גמור שיהיו לאדם רצונות, ושיהיו לאדם מטרות, ושהאדם ינסה וישתדל להשיג את המטרות שלו בנחישות ובהתמדה. וזה גם בסדר גמור, שהאדם יתעקש וינסה להשיג את המטרות שלו, גם אם הוא מתקשה להשיג אותן. אבל, הכל צריך להיות בפרופורציות הנכונות, והכי חשוב שיהיה לפי האמת.

כאשר האדם נתקל בקושי כלשהו, על האדם לנסות לברר את האמת ולהבין, האם באמת הוא יכול להצליח להשיג את המטרה הזאת או לא. ואם כן, אז איך ובמה זה כרוך. ואם לא, אז למה לא, ומתי כן וכיו"ב. על האדם להשתדל תמיד לראות את המציאות לפי מה שהיא באמת, בלי לוותר על דברים שהוא יכול להשיג אותם, ובלי להתעקש על דברים מיותרים שהוא לא יכול להשיג אותם...